סבא חגי וענונו נולד באוקטובר 1936 בכפר זאויה דה סידי רחל שבמרוקו. יילדה אותו מילדת בביתו ובעקבות זה תאריך לידתו לא מדויק. סבא הוא האח השלישי מבין חמישה ילדים , הם היו שלושה אחים ושתי אחיות.
אמו הייתה עקרת בית ואביו אופה .
בגיל 6 הוא הלך ללמוד בבית מדרש את ה א' ב' באותיות קידוש , מורו היה רב בית הכנסת של אותו בית מדרש.
כשהוא היה בגיל 8 הגיע לביתו קרוב משפחה חולה מאד בשם ישראל מהעיר הגדולה קזבלנקה, כדי לנסות תרופות צמחיות שיועילו לו.
סבי עזר לקרוב משפחה זה מאוד עזר כשהוא גסס בתקווה שהוא יחלים וימלא את הבטחתו – לקחת את סבי לקזבלנקה.
קרוב המשפחה ניפטר ולאחר השיבה, סבתו ודודתו של סבי שהיו אמו וסבתו של ישראל באו לכפר והחליטו למלא את הבטחתו ולקחת את סבי לקזבלנקה. לאחר שכנועים רבים של הוריו של סבי, הוא נסע לקזבלנקה עם סבתו ודודתו ושם הן שמו אותו אצל אחיו הגדול יעקוב ז"ל ששהה שם ושרקם בחוטי כסף ועור (מקצוע שעבר בירושה במשפחה).
כל הילדים שהיו שמה עבדו כי מצב הפרנסה היה קשה.
הם כל הזמן ציפו וחיקו שהגרמנים יגיעו, וגם הערבים חיכו, העליבו וקיללו אותם שם.
לא היה להם כוח להיאבק גם עם הערבים כי הצרפתים שלטו בהם.
במקום הגרמנים הגיעו לבסוף האמריקאים והצילו אותם מהגרמנים.
בשנת 1944 הייתה שנת בצורת במרוקו וכולם ברחו לקזבלנקה אז התגלו לסבי כל מצבי הקושי שיש בעולם :
#רעב
#ביקוש נדבות
#ערבים שנכנסים בערבי שישי ומחללים את הקודש
#ללכת קילומטרים ברגל ולקבץ נדבות ועוד ועוד....
המזל היה שבאותה תקופה יכול היה סבי לעבוד במחנות של האמריקאים ולהרוויח כסף .
או שהצרפתים באו במטרות טובות וחילקו כספים לאנשים עניים.
כשסבי היה בן 13 הוא קיים בר מצווה וידע כבר לרקום מעיל עור או מכנסיים.
כשהוא רצה להתחיל לעבוד ברקמה הוא היה צריך לבקש מההורים שלו אישור בכתב.
הוא החל לשכנע אותם והוריו הדואגים לא הסכימו בהתחלה, ואימו הזכירה לו את הפעמים שבימי שישי הוא הי מכין לה עוגה וזה היה הסמל לאהבתם של סבי ואמו .
אמו הסכימה לבסוף ואמרה שהיא מעדיפה שהיא תסבול מאשר לראות את בנה סובל והסכימה.
עם אביו היה אותו סיפור והוא הי צריך לשכנע גם אותו.
ולבסוף שניהם הסכימו והוא נסע .
בשנת 1952 הודיע לסבי נציג מעליית הנוער להיות מוכן לעלייה והוא לא ידע לאן הוא נוסע.
הוא ניפרד מהוריו ומדודתו, ומסבתו הוא לא הספיק כבר להיפרד.
הוא נסע לקזבלנקה לאחר שניפרד מהוריו למחנה עם צריפים ואוהלים לבדיקות ופרוצדורה.
לאחר חודש סבי הפליג עם עוד נערים ומשפחות לנמל מרסיי שבצרפת.
ההפלגה הייתה כרוכה בהקאות, בחילות, חום והיא ארכה שלושה ימים.
לאחר ההפלגה הם הגיעו לנמל מרסיי לפנות בוקר ושם פגש אותם נציג מעליית הנוער והסביר להם בקצרה מה הולך להיות להם.
הם פגשו מדריך לאחר ארוחת הבוקר והוא לקח כל אחד מהאנשים שם וביקש להגיד את קורות חייו, כולל שמות של חברים קרובים.
הם שהו בטירה לא רחוקה מהנמל שנקראת ווילה גבי ששם למדו איך להתנהג אחד עם השני, עם המדריך, ללמוד עברית וקצת חשבון ואז החליטו להעביר אותם למחנה ששהה ליד עיירה שחיו בה רק קשישים.
האנשים התייחסו אליהם כאנשים חילוניים, הביאו להם אוכל לא כשר וערבבו בין כלים בשריים וחלבים.
הם החליטו לעשות שביתת רעב עד שיביאו להם טבח כשר. כשהביאו להם טבח כשר הם חזרו לסדר היום הרגיל.
יום אחד, כך סבי מספר, מנהל המחנה רצה ששני נערים ינקו לו את המשרד, סבי היה אחד מהם, מנהל המחנה ניצל את תמימותם, הביא לכול אחד מהם פראנק ואמר להם לעלות על האוטובוס בלי להגיד להם לאן הם נוסעים.
בלילה האחרון המדריך קרא בשמם של האנשים שעולים לא"י וסבי היה בניהם.
סבי הלך למחנה מיוחד שמכין לעלייה לארץ והוא עלה באונייה מושקעת שהייתה מיועדת לתיירים, רוב הנוסעים היו תיירים שהביאו לנערים שוקולדים וכסף.
באונייה הייתה בריכה, קזינו וכו'.
הטבח רצה שנערים יעזרו לו יום אחד והוא אמר לסבי שאחרי ההפלגה הוא ישיג לו את כל האישורים הדרושים.
המנהל שמע על ההבטחה וביטל אותה מיד ועל זה סבי מאוד מצטער.
לאחר ההפלגה שארכה שישה ימים סבי הועבר למחנה שער העלייה, שם הם היו שבוע .
משם הם הועברו למחנה הנקרא הדסה , ששם הם עברו בדיקות ומבחנים כדי לדעת לאן כל נער משתייך לפי השכלתו, גילו והשתייכותו.
הוא נשלך משם למוסד "נווה עמל" עם עוד קבוצה של 20 ילדים בקיבוץ "נווה עמל" שקרוב לחיפה, שהיה דל מאוד מכל הבחינות .
משם הוא חזר למחנה רמת הדסה כי לא הייתה לו משפחה בארץ ולא היה לו לאן ללכת, ולכן נאלץ למלא את כל התנאים של האנשים שהיה איתם .
בגיל 18 התגייס לצה"ל ושירת בנח"ל (נוער חלוצי לוחם) מוצנח.
הוא היה בגרעין של נח"ל דתי- בהתחלה הוא היה בגרעין בקיבוץ עין הנציב בעמק בית שאן.
במהלך השירות הוא השתתף במלחמת סיני, וכשהשתחרר קיבל צריף בבאר שבע.
ב7 ביוני 1967 סבי קיבל צו 8, התגייס כחיל מילואים במלחמת ששת הימים.
מאז סבי וסבתי גרים בבאר שבע, ילדיהם נולדו שם וכיום הם גרים ברחבי הארץ .
אמו הייתה עקרת בית ואביו אופה .
בגיל 6 הוא הלך ללמוד בבית מדרש את ה א' ב' באותיות קידוש , מורו היה רב בית הכנסת של אותו בית מדרש.
כשהוא היה בגיל 8 הגיע לביתו קרוב משפחה חולה מאד בשם ישראל מהעיר הגדולה קזבלנקה, כדי לנסות תרופות צמחיות שיועילו לו.
סבי עזר לקרוב משפחה זה מאוד עזר כשהוא גסס בתקווה שהוא יחלים וימלא את הבטחתו – לקחת את סבי לקזבלנקה.
קרוב המשפחה ניפטר ולאחר השיבה, סבתו ודודתו של סבי שהיו אמו וסבתו של ישראל באו לכפר והחליטו למלא את הבטחתו ולקחת את סבי לקזבלנקה. לאחר שכנועים רבים של הוריו של סבי, הוא נסע לקזבלנקה עם סבתו ודודתו ושם הן שמו אותו אצל אחיו הגדול יעקוב ז"ל ששהה שם ושרקם בחוטי כסף ועור (מקצוע שעבר בירושה במשפחה).
כל הילדים שהיו שמה עבדו כי מצב הפרנסה היה קשה.
הם כל הזמן ציפו וחיקו שהגרמנים יגיעו, וגם הערבים חיכו, העליבו וקיללו אותם שם.
לא היה להם כוח להיאבק גם עם הערבים כי הצרפתים שלטו בהם.
במקום הגרמנים הגיעו לבסוף האמריקאים והצילו אותם מהגרמנים.
בשנת 1944 הייתה שנת בצורת במרוקו וכולם ברחו לקזבלנקה אז התגלו לסבי כל מצבי הקושי שיש בעולם :
#רעב
#ביקוש נדבות
#ערבים שנכנסים בערבי שישי ומחללים את הקודש
#ללכת קילומטרים ברגל ולקבץ נדבות ועוד ועוד....
המזל היה שבאותה תקופה יכול היה סבי לעבוד במחנות של האמריקאים ולהרוויח כסף .
או שהצרפתים באו במטרות טובות וחילקו כספים לאנשים עניים.
כשסבי היה בן 13 הוא קיים בר מצווה וידע כבר לרקום מעיל עור או מכנסיים.
כשהוא רצה להתחיל לעבוד ברקמה הוא היה צריך לבקש מההורים שלו אישור בכתב.
הוא החל לשכנע אותם והוריו הדואגים לא הסכימו בהתחלה, ואימו הזכירה לו את הפעמים שבימי שישי הוא הי מכין לה עוגה וזה היה הסמל לאהבתם של סבי ואמו .
אמו הסכימה לבסוף ואמרה שהיא מעדיפה שהיא תסבול מאשר לראות את בנה סובל והסכימה.
עם אביו היה אותו סיפור והוא הי צריך לשכנע גם אותו.
ולבסוף שניהם הסכימו והוא נסע .
בשנת 1952 הודיע לסבי נציג מעליית הנוער להיות מוכן לעלייה והוא לא ידע לאן הוא נוסע.
הוא ניפרד מהוריו ומדודתו, ומסבתו הוא לא הספיק כבר להיפרד.
הוא נסע לקזבלנקה לאחר שניפרד מהוריו למחנה עם צריפים ואוהלים לבדיקות ופרוצדורה.
לאחר חודש סבי הפליג עם עוד נערים ומשפחות לנמל מרסיי שבצרפת.
ההפלגה הייתה כרוכה בהקאות, בחילות, חום והיא ארכה שלושה ימים.
לאחר ההפלגה הם הגיעו לנמל מרסיי לפנות בוקר ושם פגש אותם נציג מעליית הנוער והסביר להם בקצרה מה הולך להיות להם.
הם פגשו מדריך לאחר ארוחת הבוקר והוא לקח כל אחד מהאנשים שם וביקש להגיד את קורות חייו, כולל שמות של חברים קרובים.
הם שהו בטירה לא רחוקה מהנמל שנקראת ווילה גבי ששם למדו איך להתנהג אחד עם השני, עם המדריך, ללמוד עברית וקצת חשבון ואז החליטו להעביר אותם למחנה ששהה ליד עיירה שחיו בה רק קשישים.
האנשים התייחסו אליהם כאנשים חילוניים, הביאו להם אוכל לא כשר וערבבו בין כלים בשריים וחלבים.
הם החליטו לעשות שביתת רעב עד שיביאו להם טבח כשר. כשהביאו להם טבח כשר הם חזרו לסדר היום הרגיל.
יום אחד, כך סבי מספר, מנהל המחנה רצה ששני נערים ינקו לו את המשרד, סבי היה אחד מהם, מנהל המחנה ניצל את תמימותם, הביא לכול אחד מהם פראנק ואמר להם לעלות על האוטובוס בלי להגיד להם לאן הם נוסעים.
בלילה האחרון המדריך קרא בשמם של האנשים שעולים לא"י וסבי היה בניהם.
סבי הלך למחנה מיוחד שמכין לעלייה לארץ והוא עלה באונייה מושקעת שהייתה מיועדת לתיירים, רוב הנוסעים היו תיירים שהביאו לנערים שוקולדים וכסף.
באונייה הייתה בריכה, קזינו וכו'.
הטבח רצה שנערים יעזרו לו יום אחד והוא אמר לסבי שאחרי ההפלגה הוא ישיג לו את כל האישורים הדרושים.
המנהל שמע על ההבטחה וביטל אותה מיד ועל זה סבי מאוד מצטער.
לאחר ההפלגה שארכה שישה ימים סבי הועבר למחנה שער העלייה, שם הם היו שבוע .
משם הם הועברו למחנה הנקרא הדסה , ששם הם עברו בדיקות ומבחנים כדי לדעת לאן כל נער משתייך לפי השכלתו, גילו והשתייכותו.
הוא נשלך משם למוסד "נווה עמל" עם עוד קבוצה של 20 ילדים בקיבוץ "נווה עמל" שקרוב לחיפה, שהיה דל מאוד מכל הבחינות .
משם הוא חזר למחנה רמת הדסה כי לא הייתה לו משפחה בארץ ולא היה לו לאן ללכת, ולכן נאלץ למלא את כל התנאים של האנשים שהיה איתם .
בגיל 18 התגייס לצה"ל ושירת בנח"ל (נוער חלוצי לוחם) מוצנח.
הוא היה בגרעין של נח"ל דתי- בהתחלה הוא היה בגרעין בקיבוץ עין הנציב בעמק בית שאן.
במהלך השירות הוא השתתף במלחמת סיני, וכשהשתחרר קיבל צריף בבאר שבע.
ב7 ביוני 1967 סבי קיבל צו 8, התגייס כחיל מילואים במלחמת ששת הימים.
מאז סבי וסבתי גרים בבאר שבע, ילדיהם נולדו שם וכיום הם גרים ברחבי הארץ .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה